כפי שראינו במאמר הקודם, לנתבע בתביעת לשון הרע עשויה לעמוד הגנת אמת הפרסום.

השאלה הנשאלת היא, על מי מוטלת חובת ההוכחה? האם התובע הוא זה שצריך להוכיח שהפרסום הוא שקר כדי לזכות בתביעתו, או שמא הנתבע צריך להוכיח שהפרסום הוא אמת כדי שתתקיים הגנתו?

התשובה לכך היא, כי לצורך הגנת אמת הפרסום, הנתבע (=המפרסם) הוא זה שנושא בנטל להוכיח שהפרסום אמת. נפנה למשל לדברי בית המשפט העליון בע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (נבו 4.8.08), פסקה 23 לדברי השופטת פרוקצ'יה: "כדי לזכות בהגנת 'אמת הפרסום', מטיל החוק הישראלי את נטל הוכחתה של ההגנה על הנתבע".

כמו כן קבעה הפסיקה, כי מידת ההוכחה שהנתבע צריך לעמוד בה, היא בהתאם לחומרת הדיבה ורצינותה: ככל שהפרסום חמור יותר, כך הנתבע המבקש לטעון לאמת הפרסום, נדרש למידת הוכחה גבוהה יותר.

כך למשל, בפסק הדין נודלמן נ' שרנסקי הנ"ל, בהמשך לדברים שצוטטו לעיל, נקבע כי "מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת טענת אמת הפרסום, עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום". קביעה זו חזרה על עצמה כמה וכמה פעמים בפסיקת בית המשפט העליון, בין לגבי נתבע בתביעה אזרחית בשל לשון הרע ובין לגבי נאשם במשפט פלילי [ראו למשל (בנוסף להפניה לעיל): דנ"א 7325/95‏ ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' קראוס ואח'‏, פ"ד נב(3) 1 עמ' 88 פסקה 42 ואילך; ע"א 670/79‏ ‎ ‎הוצאת עיתון הארץ בע"מ‎ ‎נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169 עמ' 187-186; וכן: ע"פ 232/55 היועץ המשפטי נ' גרינוולד, עמ' 2065-2064; ע"א 2657/04 וילדר נ' ניסנקורן (נבו, 19.7.2006) פסקה 21, וכל המקורות המובאים שם].