במאמר הקודם הוסבר מהי לשון הרע. במאמר זה נתייחס לשאלה, מתי ייחשב אדם כמי ש"פרסם" לשון הרע.
לשאלה זו חשיבות רבה, שכן, גם דברים הנחשבים ללשון הרע, מבזים ומעליבים ככל שיהיו, אינם מהווים עילה לתביעה אם לא פורסמו. לכן חשוב להגדיר, מתי אדם נחשב כמי ש"מפרסם" לשון הרע: האם הדברים צריכים להיאמר דווקא בדרך מסוימת? האם נדרש מספר אנשים מסוים שבפניהם יובעו הדברים? האם "שיתוף" פוסט נחשב ל"פרסום"? על כך, להלן.
*
ככלל, "פרסום" יכול להיות במגוון דרכים, כפי שקובע סעיף 2(א) לחוק איסור לשון הרע:
"פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר".
כלומר, בין פרסום בכתב ובין פרסום בעל פה, ובין בכל דרך אחרת, נחשב ל"פרסום" וניתן לתבוע בגינו.
*
הלשון הרחבה של הסעיף כוללת כל סוג של פרסום. כך, למשל, כאשר אדם כותב פוסט מכפיש ומעלה אותו לפייסבוק, ברור שהדבר נחשב ל"פרסום". שאלה מעניינת מתעוררת במקרה שבו האדם עצמו לא כתב את הפוסט המכפיש, אלא רק ראה אותו ברשת ושיתף אותו עם אחרים (share) – האם מתקיים יסוד הפרסום? ומה דינו של אדם שנחשף לפוסט מכפיש וסימן "לייק" ("חיבוב") ביחס אליו?
שאלות אלה נדונו בהרחבה ע"י בית המשפט העליון בפסק הדין שאול נ' ניידלי (רע"א 1239/19). ההכרעה הייתה, בתמצית, כי "שיתוף" (share) נכלל במונח פרסום, אך סימון "לייק" בלבד אינו עולה כדי פרסום. להרחבה בעניין זה ראו כאן וכן ראו כאן.
*
שאלה אחרת היא, לכמה אנשים צריך הדבר להיות מפורסם על מנת שיתקיים יסוד ה"פרסום". בעניין זה קובע סעיף 2(ב), כי "פרסום" מתקיים כאשר הלשון הרע-
"היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע, והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע".
כלומר, לצורך התקיימות יסוד ה"פרסום", נדרש כי –
1) הדברים יועדו להגיע לעוד אדם אחד לפחות, מלבד הנפגע;
2) והם אכן גם הגיעו בפועל לאדם אחד מלבד הנפגע (בין אם יהיה זה אותו אדם שאליו יועדו הדברים במקור, ובין אם אדם אחר).
*
כאשר הלשון הרע היא בכתב, ולא בעל פה, כאן החוק מחמיר מעט יותר עם המפרסם, וקובע כי לשם התקיימות יסוד הפרסום די בכך ש-
"הכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע".
כלומר, כאן, בניגוד לדברים הנאמרים בעל פה, אין דרישה שהדברים יהיו "מיועדים" לאדם אחר, וגם אין דרישה שיגיעו אליו בפועל. די בכך ש"הכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע" (תיאורטית, לפי הגדרה זו, עצם הכתיבה לבדה, גם אם לא הראינו את הדברים לאיש, עשויה להיחשב ל"פרסום", אם הכתב הונח במקום שממנו הם עלולים להגיע לאדם אחר). הסיבה לכך היא החשש, שדברים שהועלו על הכתב, יתפרסמו בסופו של דבר ברבים[1]. יוער שיש מקרים גבוליים, שהפסיקה דנה אם הם בגדר לשון הרע "בכתב" או "שאינה בכתב", כמו למשל "שיחה" בין מחשבים באמצעות דוא"ל[2].
*
הערה חשובה בהמשך לאמור לעיל: כידוע, פרסום לשון הרע עלול להוות גם עבירה פלילית, שהעונש בגינה הוא עד שנת מאסר אחת. לעניין ספציפי זה קובע החוק, כי כדי שפרסום ייחשב עבירה פלילית (ולא רק עילה לתביעה אזרחית), עליו להיות "לשני בני אדם או יותר זולת הנפגע". כלומר, כאן לא די באדם אחד זולת הנפגע, אלא לפחות שני בני אדם. להרחבה בעניין זה לחצו כאן
[1] ת.א (שלום ת"א) 77993/04 מסר נ' מרום, עמ' 13 (ראו שם הפניותיה לספרות ולפסיקה בעניין).
[2] יש פסקי דין הקובעים כי תקשורת בין מחשבים באמצעות דואר אלקטרוני נחשבת כשיחה ולא כ"כתב" לעניין יסוד הפרסום, ולכן נדרשים לגביה התנאים הקבועים בחוק ביחס לפרסום בעל פה (מיועדים לאדם אחר והגיעו בפועל לאדם אחר) – ר' בפס"ד מסר הנזכר בהערה הקודמת, עמ' 14 (הדברים צוטטו בהסכמה גם בת.א (שלום ת"א) 19549-08-13 שילר נ' קורי). ערעור לבהמ"ש המחוזי על פסק הדין בעניין מסר, נדחה [ע"א (מחוזי ת"א) 1642/06], ונראה כי בית המשפט המחוזי מאמץ את קביעת ביהמ"ש קמא גם לעניין יסוד הפרסום (ראו בסוף פסק הדין). מנגד, יש פס"ד המסייגים קביעה זו – ר' ק.פ (שלום חיפה) 1008-07 החברה לאוטומציה נ' גור.