כמפורט במאמר הקודם, ישנם פרסומים ה"חסינים" מפני תביעה, ואחד מהם הוא פרסום הנעשה תוך כדי הליך שיפוטי. להלן נדון בהיקפה של חסינות זו כפי שפורשה בפסיקה. 

*

הרחבת החסינות גם לכתבי טענות ולמכתבי התראה וכו'

כאמור, וכפי שפורט במאמר הקודם, סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, קובע כי אחד מסוגי הפרסום ש"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי" הוא הפרסום הבא: "פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור".

המשמעות היא, כי גם בעל דין המטיח דברים קשים בפני יריבו במהלך משפט, ואפילו שלא בתום לב ובזדון, עשוי ליהנות מהחסינות שמקנה לו החוק. מדובר בהגנת סף מוחלטת.

פסק דין חשוב שניתן בעניין סעיף 13(5), קובע כי ההגנה המוחלטת ניתנת לא רק לדברים שנאמרו במהלך הדיון הפיזי בבית המשפט, אלא גם לכל מה שקשור בהליך השיפוטי, לרבות כתבי בית הדין ולרבות מכתבי התראה (או מכתבי התשובה) שנשלחו על ידי בעלי הדין או באי כוחם בטרם נקיטת ההליכים המשפטיים [ואפילו אם מכתבי התראה אלה לא התפתחו בסוף לכדי משפט]. לפירוט, ראו בהערת השוליים למטה [1].

האם יש להרחיב את החסינות גם על דיווח החומר המשפטי מחוץ לכותלי בית המשפט וההליך השיפוטי (כגון פרסום כתבי טענות בתקשורת וכד')

כאמור, מכוח סעיף 13(5) לחוק, יש הגנה מוחלטת מפני תביעה ביחס לכל דבר שנאמר או נכתב במסגרת ההליך השיפוטי, לרבות כתבי טענות וכו'.

כמו כן חשוב לדעת שבסמוך לאחר סעיף זה, מגיע סעיף חסינות נוסף, סעיף 13(7), המעניק הגנה מוחלטת כללית לכל "דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע כאמור בפסקאות (5) או (6) בישיבה פומבית…".

מכאן, שכלי תקשורת, למשל, המדווחים ברבים את תוכנו של דיון משפטי, או מפרסמים ברבים כתבי טענות וכד', אינם יכולים להיתבע על עצם פרסום זה (גם אם עולים ממנו דברים שליליים אודות מאן דהוא), שהרי לפנינו "דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע" בהליך השיפוטי.

בית המשפט העליון, במסגרת רע"א  3614/97 אבי יצחק נ' חברת החדשות, ניתח בהרחבה את סעיף 13(7) והסביר לגביו (עמ' 68-67) – "…מעניקה הוראת סעיף 13(7) חסינות למפרסם, אשר אינה מותנית באמיתות הפרסום. חסינות זו גם אינה מותנית ביסוד נפשי מיוחד של המפרסם. כל שנדרש הוא, כי הפרסום ישקף באופן נכון והוגן את שאירע בהליכים שאליהם הוא מתייחס. האירוע שעליו מושם הדגש בבחינת נכונות הדיווח הוא הדיון בפני בית-המשפט. תיאור הדיון הוא שצריך להיות שלם ומדויק. המפרסם, המתאר את ההתרחשות בפני בית-המשפט, אינו אחראי לאמיתות הדברים שנאמרו בדיון עצמו או להגינותם. הוא רשאי לפרסם את אותם הדברים, ללא חשש מפני חבות בלשון הרע, גם אם הוא יודע כי אינם אמת. הוא מוגן, גם אם הדברים שהוא מפרסם אינם נכונים והוגנים', ובלבד שהדיווח על אודותם 'נכון והוגן'..".

כמו כן הודגש (עמ' 74), כי "על^–מנת שפרסום ייחשב לפרסום נכון והוגן, אין דרישה כי הפרסום יהיה מלא לחלוטין, במובן זה שיציג את כל הפרטים. מותר לו לפרסום להיות תמצית של ההתרחשות… במסגרת זו, השמטה של פרט לוואי במה שהוא, מכל בחינה אחרת, דיווח מדויק על הליכי משפט, לא תגרור מסקנה כי הדיווח אינו נכון והוגן… ברוח דומה, נפסק כי בחינת ההגינות אינה בחינה פדנטית. אין מדובר בדרישה כי הדיווח העיתונאי יהיה תואם בכל ניואנס את האירוע המדווח…". יחד עם זאת הוסיף ביהמ"ש (עמ' 75-74), כי "דברים אלה… אינם גורעים מחשיבותה של אמת^–המידה היסודית שלפיה נבחנת הגינותו של הפרסום: היותו פרסום מאוזן, המציג באופן נכון את ההליך בכללותו. הכלל הוא כי פרסום המציג את עמדתו של צד אחד להליכים, בלי שניתן ביטוי לעמדת הצד האחר, אינו פרסום נכון והוגן. פרסום המציג את ההליך באופן חלקי, ויוצר תמונה מעוותת של ההליך בכללותו, אינו פרסום הוגן ונכון. כפי שציין שר המשפטים דב יוסף… '…אם הנך כותב באופן חד^–צדדי, כדי להדגיש חלק מדבר, ויוצר רושם מטעה, כדי לפגוע בכבודו של אדם; או כאשר אתה מוסר את הדברים לא כפי שנאמרו בשלמותם, ועל ידי כך הם פוגעים באדם – במקרה כזה הדו"ח אינו הוגן' ".

עוד נאמר בפסק הדין הנ"ל על ידי השופט אור והשופטת שטרסברג כהן, כי למרות שמלשון סעיף 13(7) ניתן היה להבין שהכוונה רק לדיווח על דברים שנאמרו בדיון, יש להעדיף פרשנות רחבה המתייחסת לדיווח על כתבי הטענות (ר' למשל דברי השופט אור בעמ' 90 ואילך ובפרט בעמ' 92: "יש לפרש את החסינות לפי סעיף 13(7) כמתפרסת גם על פרסומים של כתבי-טענות המוגשים לבית-המשפט, לאחר שהומצאו לצד שכנגד". כך גם עולה מדברי השופטת שטרסברג כהן. השופט גולדברג באותו עניין, בדעת מיעוט, התלבט בדבר ואף נטה להסתייג- עמ' 56).

*

מה הדין כאשר הולך בעל הדין עצמו ומפרסם את החומר מחוץ לכותלי בית המשפט? למשל, ראובן כותב כתב תביעה נגד שמעון, ולאחר שהוא מגיש אותו לבית המשפט, הוא הולך ומוסר אותו לתקשורת או שהוא מציג ברבים את כתב התביעה שבו כתוב על פלוני כך וכך. מצד אחד, יש להחיל גם כאן את ההגנה המוחלטת, שהרי זהו דיווח על כתב טענות, אך מצד שני, נוצר מצב אבסורד, שבו אדם יכול לפרסם הכפשות ברבים בדרך מתוחכמת – הוא יכתוב את הכפשותיו בכתב תביעה, ואז יפרסם אותו ברבים.

בעניין זה אין אחידות דעים בפסיקה. במספר מקרים נפסק שההגנה המוחלטת חלה גם במקרה כזה וכך נדחו על הסף תביעות שהוגשו בגין פרסום הליכים משפטיים ברבים, לרבות על ידי בעל הדין עצמו [לעתים הנימוק לכך מתבסס על סעיף 13(7), ולעתים על פרשנות מרחיבה של סעיף 13(5) – ר' למשל: ת.א. (שלום ת"א) 3634-02-11 בנק מזרחי נ' הכשרת היישוב (נבו, 20.9.11); ת.א. (שלום פ"ת) 23882-03-13 זמלר נ' מראות אימג' בע"מ (נבו, 18.3.14)], אך לאידך גיסא יש גם פסיקה נוגדת. למשל, במסגרת סע"ש (חיפה) 49088-11-18 טי.או.אם לשירותך בע"מ נ' חלוץ (נבו, 3.2.21), פסקה 49] נקבע כי ההגנה המוחלטת אינה חלה כאשר בעל הדין מפיץ את הדברים גם לאחרים (כתימוכין, צוטטה בין היתר פסיקה של ביהמ"ש העליון שהתבטא בהקשרים שונים כי "תנאי לחיסוי שהפרסום אינו נעשה לזרים, כלומר לאנשים שמחוץ למשפט…" – ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל; רע"א 453/14 מדר נ' אורן).

במהלך 2021 ניתנו פסקי דין לכאן ולכאן, ובשלהי 2021 השאלה אף עלתה לדיון בביהמ"ש המחוזי בע"א (ת"א) 18200-09-20‏ סוריאנו נ' דרוקר (נבו, 31.8.21); בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות העניין אין צורך להכריע בשאלה, אך "למעלה מן הצורך" הוא כן דן בה, ושם נחלקו הדעות בין חברי ההרכב:  השופטים שוחט ושילה הביעו דעתם שהסעיף אינו מגן על בעל דין המפיץ את כתבי הטענות לאחרים, ואילו השופטת רביד חלקה וסברה כי ההגנה חלה גם על פרסום לאחרים. היא מסתמכת בין היתר גם על סעיף 13(7) ועל הצורה הרחבה שבה פורש בביהמ"ש העליון וטוענת שהוא כולל מקרה כזה.

[האמת היא, שעיון בפסק הדין בעניין אבי יצחק שצוין לעיל, מעלה די בבירור שדעתו של ביהמ"ש העליון שם הינה שההגנה חלה גם במקרה של פרסום לאחרים, אפילו על ידי בעל הדין עצמו. הדברים עולים במיוחד מדברי השופט שטרסברג כהן, בעמ' 97 לפסק הדין. תמוה במקצת מדוע פסקי הדין לעיל שדנים בסוגיה הנ"ל, ממעטים להביא דברים מפורשים אלה].

לסיכום, נכון להיום אין הכרעה מוחלטת בשאלה, כיצד יש להתייחס לבעל דין עצמו המדווח על ההליך המשפטי או מוסר חומרים משפטיים מחוץ לכותלי בית המשפט.

 

 

הערות שוליים:

[1] פסק הדין המנחה בעניין זה הוא פסק הדין שניתן ע"י בית המשפט העליון במסגרת רע"א 43/11 הרם נ' זקס.

באותו עניין, הוגשה תביעה לבית משפט השלום ונדחתה בשלב הראשון בנימוק של "זוטי דברים" (כלומר, התביעה פעוטת ערך). על פסק דין זה הוגש ערעור, ובית המשפט המחוזי קבע אף הוא כי יש לדחות את התביעה, אך מנימוק שונה, על בסיס סעיף 13(5) לחוק. על הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, אשר דן בהרחבה בהיקפו של סעיף 13(5) הנ"ל.

בית המשפט העליון מתאר את פסיקת בית המשפט המחוזי כך (פסקה 2): "בית המשפט המחוזי קבע כי הדברים שנאמרו במכתב הם 'פרסום מותר' לפי סעיף 13(5)… בית המשפט עמד על כך שהפסיקה פירשה את המושג 'דיון' כמשתרע גם מעבר לדיון הפיזי בפני בית המשפט, ועל כך שכבר נקבע כי 'החיסוי משתרע על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה' (ע"פ 364/73 זיידמן…) בית המשפט המחוזי קבע כי יש מקום להחיל את אותה חסינות גם על מכתבי התראה הקשורים להליך משפטי או שנשלחו לקראת פתיחתו, ובלבד שמתקיימים כל התנאים שנקבעו בעניין זיידמן. התכלית של ניהול הליך משפטי והעלאת טענות במסגרתו ללא חשש מפני תביעת לשון הרע, כך נקבע, חלה גם ביחס למכתבי התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים או מכתבי תשובה להם. בית המשפט המחוזי הוסיף כי תוצאה זו נדרשת גם משום שאין זה רצוי כי יהיה פער משמעותי בין מכתב ההתראה או התגובה לו לבין כתבי הטענות המוגשים בסופו של דבר לבית המשפט".

בבית המשפט העליון עלתה השאלה, האם יש לסייג כלל זה ולקבוע כי הוא אינו חל כאשר המכתב לא התפתח לבסוף לכדי  משפט, או שהטענות במשפט שונות מהטענות במכתב (פסקה 3 – "המבקש טוען כי בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי נקבע לראשונה כי החסינות הקבועה בסעיף 13(5)… תחול גם על מכתב שקדם להליך משפטי, אפילו אם, בסופו של יום, לא נפתח הליך בעקבותיו או שהטיעונים שנטענו בהליך המשפטי שנפתח שונים מאלה שהופיעו במכתב. כן טוען המבקש כי משמעות קביעתו של בית המשפט המחוזי היא כי כל אימת שיטען אדם בעלמא כי היה בכוונתו לפתוח בהליך משפטי, יזכו דברים שכתב לחסינות…"). בית המשפט העליון דחה את הטענה וקבע (בפסקה 5): "פסיקתו של בית המשפט המחוזי אינה חורגת מגדרי הפרשנות המרחיבה שנתקבלה בפסיקה לגבי החסינות הקבועה בסעיף 13(5)… עוד בעניין זיידמן נקבע כי אפשר שחסינות זו תחול גם על 'סיפור המעשה לעורך-הדין לשם הכנת עדות שתוגש במשפט עתיד לבוא' (שם, בעמ' 624…). משמע – גם בעבר לא הוגבלה תחולתו של סעיף 13(5) לפרסומים שהם מאוחרים לפתיחת ההליך. המבחן המתאים אינו מבחן הזמן, כי אם מבחן מהותי הבוחן אם הפרסום הוא בגדר 'צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה' (עניין זיידמן). בית המשפט המחוזי יישם מבחן זה על נסיבות המקרה שבא לפניו, והגיע למסקנה כי המכתב נשלח במסגרת הליך משפטי. בכך אין כדי להקים עילה לדון בערעור 'בגלגול שלישי'".

ועוד הוסיף בית המשפט (שם) –"יתרה מכך, הוצאת מכתבי התראה לפני נקיטת הליך משפטי מגדר החסינות הנתונה לכתבי הטענות המוגשים בהליך אכן עשויה להקשות על יצירת התאמה בין הטענות שבמכתב ההתראה לבין הטענות שנטענות לבסוף בהליך. אין גם מקום להבחין בין פרסומים שונים, שנעשו בגדר הליך משפטי, לעניין נפקות היעדרה של זיקה בין הפרסום לבין תוכן ההליך. ההלכה שנקבעה בעניין חיר מתייחסת לכל פרסום שנעשה במסגרת הליך משפטי, לפי התנאים שנקבעו בעניין זיידמן, ובכלל זה גם למכתב התראה כדוגמת זה שנשלח במקרה שלפנינו. אף לא נמצא ממש בחשש שמעלה המבקש כי כל פרסום עשוי להיחשב בדיעבד ככזה שנשלח על רקע כוונה לנקוט בהליך משפטי, וכך לזכות בחסינות. נסיבות שליחת המכתב הנדון כאן פורטו בהרחבה והן מצביעות על קשר ברור לסכסוך משפטי קיים ולהליך קונקרטי שנפתח לבסוף בקשר עם הטענות שהועלו במכתב".