סיטואציה שכיחה בבית משותף: שכנים מסתכסכים, הרוחות מתלהטות, ושכן אחד מקלל בפומבי שכן אחר או מטיח בו כינויי גנאי (בוואטסאפ הקבוצתי של הבניין, בישיבת הועד, בהתאספות או בכל פורום אחר): זבל, חולה נפש, אדם מגעיל, ועוד היד נטויה.

בדרך כלל, בסיטואציה כזו לא מדובר באמירות "עובדתיות"; כל השומעים מבינים מתוך ההקשר, שמדובר בקללות וגידופים הנאמרים מתוך התלהטות הרוחות. מצד שני, האדם שבו מוטחים הדברים מרגיש מטבע הדברים פגוע. האם לשכן הפגוע יש עילת תביעה בגין לשון הרע?

בפסק דין שניתן בימים האחרונים [ת.א (שלום באר שבע) 20684-09-19 גליבצ'וק נ' קולונדריוב (1.3.23)] דחה בית המשפט תביעת לשון הרע שהוגשה בגין גידופים על רקע סכסוך שכנים.

מפסק הדין עולה, שקללות וגידופים בפומבי אמנם עשויים להיחשב ללשון הרע בנסיבות מסוימות, אך לפחות במקרים הרגילים וה"קלאסיים", דהיינו, התלהטות המגיעה לכדי הטחת גידופים כאלה ואחרים מתוך כעס, בית המשפט לא ימהר לפסוק שמדובר בלשון הרע.

וכך קובע בית המשפט:

"לעניין קללות וגידופים בפומבי, קבעה הפסיקה כי הם עלולים לבזות, להשפיל ולהוות לשון הרע. עם זאת, לא כל גידוף או קללה יקימו עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע והדבר תלוי בנסיבות.

כך, "…לא כל גידוף, ולא בכל הנסיבות, יקים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע. "קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב'לשון הרע' תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית"" (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (12.11.2006)).

בפסק הדין בת"א (ב"ש) 64895-11-18 מזל וקנין נ' עידו טסיני (31.7.2022), סקר בית המשפט (כב' השופטת רחלי טיקטין עדולם), פסיקה בעניין גידופים וקללות, כדלקמן:

"בת"א 29845-09-16 – עליזה ריינר נ' משה צישינסקי (פורסם במאגרים משפטיים), נקבע באשר לגידופים וקללות: "יש לשקול לעניין זה את היקפם, משכם, תדירותם, המקום והנסיבות שבהם פורסמו, הנורמות החברתיות הנוהגות בו ועוד".

בפסק הדין בתא"מ (בת ים) 63143-07-20 שגיב קורן נ' מיכאל בושקוב (פורסם במאגרים משפטיים), בוצעה סקירה של הפסיקה בעניין גידופים וקללות והובאו דוגמאות של אמירות שהוכרו כקללות וגידופים אשר אין בהם משום לשון הרע, וזאת בהתחשב בנסיבות בהן נאמרו, ואלו הדברים: "בת"א (ירושלים) 1594/06 עטייה נ' בניטה… נקבע כי הביטויים "זונה" "משוגעת" וכן האמירה "אני משתין עליך" נאמרו בנסיבות שאינן עולות לגדר לשון הרע. כפי שנפסק בעניין עטייה "אפילו כאשר ביטויים מסוג זה מופיעים במסגרת של פרסום מודפס ולא בהקשר של מריבה או עימות, לרוב הם אינם מתפרשים על ידי הקורא הסביר פירוש מילולי פשטני. הם מובנים על ידו כמבטאים עמדה רגשית שלילית, אך לא דבר מעבר לכך"…כך למשל, נדחתה תביעה נגד נתבעת שצעקה לעבר התובע "מנוול", "פסיכופט" ו"נוכל", לאחר שבית המשפט מצא כי עומדת לנתבעת הגנה של מעשה של מה בכך… בת"א (ת"א) 16294/08 גולדרינגר נ' תמרי מצא בית המשפט באשר לגידופים דוגמת "את מנהלת בית זונות, בית זיונים" כי "מדובר בגידופים ובשפת רחוב, אשר אינם מחמיאים, בוודאי למושאם, אך אין בהם, כמובן, משום אמת עובדתית, וכך אף יובנו ע"י 'האדם הסביר'…כך גם נפסק לגבי גינויים וגידופים כדוגמת "בהמה", "כלבה", "חזירה", "אשפה", "זונה" ו"חולת נפש", שהם אינם עולים כדי לשון הרע וזאת משיקולי מדיניות משפטית ולאור הנסיבות בהן נאמרו…".

בהמשך לסקירת הפסיקה, נקבע באותו עניין: "בחינת התגובות בעין אובייקטיבית אינה מותירה את הרושם כי אכן מדובר באמיתות… הרושם שתגובות אלו מעוררות בקורא הוא כי מדובר בהכרזות בעלמא, שאינן נתמכות בכל דוגמא קונקרטית או אסמכתא כלשהי. גם לא ניתן להתעלם מן ההקשר והמכלול בו הופיעו התגובות…בחינת התגובות בהקשר בו הם נכתבו מעניק להם משקל זעום, שאינו עולה כדי לשון הרע אלא כמעשה של מה בכך או זוטי דברים".

גם בפסיקה אשר דנה באמירות פוגעניות, קללות וגידופים במסגרת של סכסוך שכנים, נפסק לא אחת, כי אמירות כאלו בנסיבות כגון דא, אינן מהוות לשון הרע, והכל תלוי נסיבות. כך למשל בת"א 55648-04-19 – לירון נחום נ' ילנה דורפמן (פורסם במאגרים משפטיים), נקבע:"גם אם תתקבל גרסת התובעת 1 כי הנתבעת 2 קיללה וגידפה אותה, הרי אין בכך כדי להקים עילה לפי חוק איסור לשון הרע, שכן נפסק בשורה ארוכה של פסקי דין כי קללות, גידופים ומילות גנאי אינם עולים כדי לשון הרע, בפרט כאשר אלו נאמרו בשעת כעס, במהלך ריב שמקורו בסכסוך שכנים ויחסים עכורים בין הצדדים, כבענייננו. זהו ההקשר בו נאמרו (אם בכלל) דבריה של הנתבעת 2 ויש לבחון אותם לפיו…."

וראו גם פסק דין שניתן ע"י מותב זה בת"א 2624-10-16 יוסף ואח' נ' מכלוף לוי ואח' (פורסם במאגרים משפטיים), שם דובר על סכסוך שכנים, בו נאמרו אמירות דומות, במספר הזדמנויות שונות. בפסק הדין נקבע כי מדובר היה בקללות וגידופים הדדים, ובמסגרת של סכסוך שכנים, ולפיכך אינם עולים כדי לשון הרע" (פסקה 60 לפסק הדין). 

לפיכך, על מנת לקבוע אם יש בקללות ובגידופים במקרה זה משום לשון הרע, יש לבחון את מכלול הנסיבות.

בענייננו, מדובר בקללות, אשר למרבה הצער השימוש בהם שכיח ביותר, אשר נאמרו על ידי הנתבעות, בכעס, בעת שנציג העיריה הגיע למקום וזאת על רקע האשמתן על ידי התובעת בגניבת מים. מדובר בקללות שנאמרו בעל פה, בנוכחות אדם אחד, ולא בפרסום בכתב בתפוצה רחבה.

על כן, ולאור היחסים העכורים בין הצדדים, נראה כי גם הנסיבות של הגידופים והקללות, כמתואר לעיל, מתיישבות יותר עם המסקנה כי אין מדובר בפרסום לשון הרע.

לפיכך, אני סבורה כי הגידופים והקללות מושא התביעה, אינם מהווים לשון הרע".

לאחר כל הדברים הללו, הוסיף בית המשפט נימוק משעשע משהו –

"לאמור יש להוסיף כי מצפיה בסרטון עולה כי מרבית הקללות היו בשפות רוסית ובוכרית וכלל לא ברור שנציג העיריה מבין את כל הנאמר".

[כלומר, מי ששמע את הקללות והגידופים של התובע כלפי הנתבע, היה רק אדם אחד, נציג העיריה, ולא ברור שהבין את כל הקללות והגידופים…].